ALE - the Organization for the Senior Citizen in Kiryat Ono        
עברית  |  English  |  
 

 

 
לזכרה של לאה
 
- נכתב ע"י מי שהייתה המטפלת של לאה

     התחלתי להאמין שעם השינויים בזמן ובמקומות, במהלך חיינו אנו פוגשים אנשים מבוגרים בשלבים שונים של חייהם. ההאזנה למאבקיהם, הצלחותיהם והסערות בחייהם מעוררת השראה. הם אינם מתעייפים לעולם מלספר על חייהם כשהיו צעירים בימים של זהב. אהבתי סיפורים אלה, משום שהם נבעו מעומק לבם, מלאים באמת ותשוקה. עם ההתקדמות בגיל הם נעשים חלשים גופנית ותלויים באחרים בתנועותיהם. כשחופש התנועה הולך וקטן ואינו ניתן לשליטה, הם מרגישים חסרי אונים ומוציאים את זעמם הכואב על האחרים, בעיקר על מי שנמצא בקרבתם ומקל על המתח שלהם. הם חיים בזכרונות, זכרונות העבר, אשר חולפים כל הזמן בראשם כמו תמונות מסרט קולנוע. למרות שאין ביכולתם להשיב זכרונות מתוקים אלה, הם נהנים להיזכר בהם, כי אין להם ברירה אחרת. המוות אורב כל הזמן להפילם, אך הם מחכים לו בדממה. התחושה להיות שם אתם, להתערב ולעזור בהבאת חיוך על פניהם היא תחושה נהדרת, סוג של סיפוק שלא הרגשתי קודם – לכן.

     כל אחד אוהב לראות את הילדים המשחקים בגינה, וכך הייתה גם לאה, שנהנתה מהילדים המשחקים 
והייתה מאושרת לשהות בגינה. לאה ואני נהגנו לבקר כל יום בפארק, ובדרך לשם עברנו כביש שבצידיו עצי מימוזה פורחים. באביב, כשהפרחים קשטו את צידי הרחובות וכמה מהם נשרו על ראשינו ברוח הקלילה, הנחנו שגם הטבע מקבל אותנו בברכה. נהגנו להמשיך בדרכנו תוך צפייה ביפי הפרחים הצבעוניים.

     הפארק היה מלא בילדים שהוריהם הביאו לבילוי באופן קבוע. גם אנחנו התאוששנו מהמתח היומי על ידי צפייה בילדים התמימים ובמראה המפעים של הפארק. היו הרבה מטפלים/ות כמוני שנהגו להביא את מעסיקיהם/מעסיקותיהם לפארק, וכך הייתה להם הזדמנות להיפגש בזמן שגם המעסיקים/ות אהבו לפגוש את חבריהם. לפעמים אנשים בשנות ה-80 או ה-90 המאוחרות שלהם חלקו אתנו, בעברית ובאנגלית, את מסעות חייהם המעניינים, ויחד עם זאת אהבו להאזין לסיפורים שלנו.

     מרבית האנשים החיים כאן נעתקו מארצותיהם ומצאו כאן מקום מקלט על מנת להישאר בחיים.
אין להם ברירה אלא לחיות עם זכרונות העבר עם דמעות בעיניים ועם צער על בני המשפחה החסרים, וכך הייתה גם לאה. בשיחות אתם עודדנו אותם לחלוק אתנו את סיפוריהם, ובהיותי מטפלת היה לי זמן להמשיך בשיחה אחרי שובנו הביתה, למרות שלרוב הפסקנו את שיחתנו כאשר ללאה היה קשה וכואב מדי להמשיך. הרופאים יעצו לה לדבר פחות, משום שהיו לה בעיות נשימה. בהאזנה לה הייתה תחושה כאילו שהיא היסטוריה חיה. לעתים קרובות, כשהיא נטלה תרופה, היא נהגה לומר שלחייה המרים ולתרופה יש אותו טעם. "כשהיו לנו שיניים לא היה לנו מה לאכול, ועכשיו יש לנו הכל אבל אין לנו שיניים" - רגשות עמוקים כאלה ושאלותיה על חיי האישיים היו תמיד חלק מדהים בשיחותינו. כשהיא שאלה פעם, בקול נעים, מדוע עזבתי את בעלי, את בתי, את בני ואת ארצי בגיל כה צעיר, עניתי בפשטות: "אם אני לא הייתי כאן, מי היה אתך עכשיו?" תשובתי העלתה חיוך עדין על פניה המקומטים. היא הוסיפה: "אנשים נודדים למקומות לא-מוכרים על מנת לסדר את חייהם, אולי גם לך בעיות דומות", וגם אני השבתי בחיוך ונדתי בראשי בהסכמה. היא הייתה לא פחות מפילוסופית והיה לה ידע רחב בנושאים רבים, ונוסף על כך הייתה לה דרך התבטאות מקסימה שאני נהניתי להאזין לה. היא נסעה למקומות שונים וקראה ספרים רבים, דבר שהשתקף בשפתה ובידיעותיה. היא סבלה ממחלת לב ומלחץ דם גבוה שהגבילו את שיחתנו; נוסף על כך, היא סבלה מחולשה וממחלת אלצהיימר קלה, לכן היא התקשתה לזכור דברים כשזה היה נחוץ; למרות זאת הצלחתי לשוחח אתה כשהיא הרגישה טוב והייתה מוכנה לצאת. רשימה זו היא ניסיון לתאר מסע חיים המבוסס על שיחות עם לאה ובני משפחתה.

     לאה נולדה אחרי מלחמת העולם הראשונה (1922) במשפחה יהודית אשר חיה בעיר בשם מישקולץ בחלק הצפון-מזרחי של הונגריה. היא התנהגה בהתאם למשפחתה הדתית. הם חיו חיים מאוזנים והתקיימו על ידי עבודה קשה בחנות למוצרי חלב שבבעלותם. בשעות הבוקר המוקדמות הקפואות לאה נהגה להביא מוצרי חלב לדלתות הבתים. היא התביישה מחבריה משום שהיא נשאה כד חלב. חבריה הגיעו לביה"ס לפניה והיא אחרה תמיד בגלל עבודתה. ילד אחד חיכה לה ועזר לה לשאת את הכד. לאה אהבה מאד מוסיקה קלאסית ורצתה ללמוד לנגן על פסנתר, אך נאלצה לוותר על כך משום שמשפחתה לא הייתה מסוגלת לתמוך בה כלכלית. אמה תפסה אותה פעמים רבות כשהיא האזינה למנגינה קלאסית הבוקעת מתוך כיתת המוסיקה, במקום ללכת לכיתתה שלה. ההתבוננות דרך החלון על אצבעותיה של המורה לפסנתר נחרטה עמוקות במוחה, כך שהיא פיתחה הרגל "לנגן" באצבעות על שולחן האוכל מבלי להיות מודעת לכך. היא שרה בקול מתוק כשהיא רצתה. כשהייתה ילדה, שכן נהג לקרוא לה לשיר בחתונות ובמסיבות, ואפילו הכיתה הפכה לבמה בשבילה פעמים רבות. ציוניה בלימודים היו ממוצעים, אבל היא הצטיינה בפעילויות שמחוץ ללימודים, והמורים אהבו אותה. משפחתה הייתה שייכת למעמד הביניים, הייתה דתית וחיה באושר.

     כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, פולין הייתה הקורבן הראשון של הנאצים. עד אז שררה בהונגריה אווירה אנטישמית קשה והמצב היה לא ברור עבור היהודים. הנאצים התחילו להרחיב את השפעתם בהדרגה. ב-1940, גברים ונערים יהודים נשלחו למחנות לעבודת כפייה במזרח. המשפחות שנותרו מאחור סבלו מאלימות, הטרדות ואיסורים וחייהם היו קשים מאד. בתקופה זו עמדה להתחיל המלחמה נגד רוסיה, והמצב הקשה גרם למותם של רבים מאלה שהיו במחנות. במרץ 1944 הנאצים כבשו את הונגריה, הכריחו את היהודים לשאת טלאי צהוב וסגרו אותם בגטאות; כעבור חודשיים, היהודים  התחילו להישלח ברכבות למחנה המוות אושוויץ. לאירועים אלה הייתה השפעה גדולה על משפחתה של לאה: היא, הוריה, אחותה מרים עם 3 ילדיה הקטנים ודודותיה נשלחו גם הם לאושוויץ. בעלה של אחותה נפטר קודם-לכן במחנה של עבודת כפייה. בכניסה לאושוויץ מנגלה עשה סלקציה ושלח את המבוגרים והילדים שמאלה לתאי הגזים. כשמנגלה ראה את לאה ואת אחותה מרים הוא אמר שהן יפות ושלח אותן ימינה. כך ניצלו חייהן, והן נשלחו לעבוד במפעל לייצור חלקים עבור התעופה. 

     גם משפחתו של פנחס, שלימים הפך לבעלה של לאה, התגוררה קודם-לכן במישקולץ. פנחס נלקח ב-1941 למחנה של עבודת כפייה. משפחתו הועברה לגטו ולאחר מכן נשלחה לאושוויץ. אחרי המלחמה, מתוך 10 ילדי המשפחה נותרו רק פנחס, אחות ושני אחים. ההורים וכל שאר המשפחה נטבחו. בסיום המלחמה, כמה אנשים ששרדו מהמחנות חזרו למישקולץ, וביניהם לאה, מרים ופנחס. לאה בחרה בפנחס לבעלה והם התחתנו בנובמבר 1945, בנוכחות אחותה. העסק הראשון של הזוג היה חנות בגדים והם קיוו לחיות חיים נורמאליים. אי-הביטחון בחיי היהודים בהונגריה נמשך. נולדו שתי הבנות, חיה וסימה. בינתיים רוסיה הקומוניסטית השתלטה על הונגריה וגם האנטישמיות פרחה. החיילים הרוסים "הפרולטאריים" התחילו להתנכל למה שהם כינו "הבורגנות" בהונגריה, לרבות למשפחתה של לאה. המצב הביא לכך שמשפחתה של לאה בחרה עכשיו להגר לישראל. 

    בגלל היעדר הביטחון, משפחות רבות נאלצו לעזוב ולנדוד למקומות אחרים כדי לחיות. ההחלטה לעזוב והבריחה משם לא היו קלות. לאה ופנחס נעלו את הבית ואת החנות וזרקו את המפתחות, ובלב כבד הם התחילו לנוע במסלול לא-ידוע עם שתי ילדות קטנות (בגיל 6 חודשים ושנתיים). הם נמלטו משם לאחר תשלומי שוחד כבד למבריחי גבול והגיעו לצ'כוסלובקיה באמצע הלילה. עוד באותו לילה, בעלה של לאה נתפס על ידי פקידי הרשות הצ'כוסלובקיים ונשלח חזרה להונגריה. הוא שוחרר לאחר שוחד נוסף, אך נתפס שוב. למזלו, הפעם הוא הצליח להימלט, והגיע למקלט בסלובקיה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית. שם המשפחה התאחדה ונשמה לרווחה. משם הם הועברו למקלט של הסוכנות בווינה. במקלט זה, בתם הקטנה חלתה כתוצאה מהמסע הארוך, הייתה זקוקה לתרופות ואושפזה בבית חולים. המצב אילץ את המשפחה לנוע הלאה, והם התחילו במסע לאיטליה. אלי, אחיה הצעיר של בעלה, נסע במקרה באותה רכבת. אלי הופרד ממשפחתו לפני שנים ואיש לא ידע על קיומו. האיחוד מחדש ביסס את החלטת המשפחה לעלות לישראל, בתקווה לחיים בטוחים ושקטים. כמה קרובים היגרו לקנדה ולאמריקה, אך הם הגיעו באוניה לחיפה. עצמאות ישראל הוכרזה ב-1948 והיהודים יכלו לחיות חיים חופשיים. הם נותרו בחיים, אך החיים לא היו פשוטים כמו שהם חשבו. לאחר שהות של 7 שבועות במקלט קהילתי, המשפחה עברה למושב שפיר בדרום, בהתבסס על המידע שהממשלה תספק אדמה במחיר מסובסד לחקלאים שהיו מוכנים לעסוק בחקלאות במסגרת מושב שיתופי. הם החלו בחייהם החדשים בבניית בתים, עבדו בשדות ירק, טפלו בבקר ועסקו בחקלאות במשך 5 שנים. אחרי עבודה קשה הם חסכו סכום של כסף, מכרו את האדמה ועברו לקרית אונו.

     לאה נהגה לומר "נולדתי במשפחה דתית ואני מאמינה באלהים, עליך לעבוד קשה ואלהים נמצא תמיד שם להשגיח עליך". היא עסקה בעבודות שונות, לרבות עבודה בסופרמרקט, במשק בית וכסייעת בגן ילדים, ובשנים האחרונות היא עבדה כפקידת קבלה במחלקת הרווחה של קרית אונו. היא תמיד עמדה על כך שכשהיא הייתה עם ילדי הגן היא לא הרגישה שהיא עובדת, אלא זאת הייתה הנאה עבורה. היא אמרה "עלינו לקחת כל עבודה שנקרית על דרכנו, לדעת ששום דבר אינו שלילי משום שזה עשוי להיות שימושי בעתיד, כי אין לדעת מה צפוי בחיים. לכן לא צריכים להיות גאוותנים באף רגע בחיים". חיי הנישואין שלה היו מלאי אהבה, וכשבעלה נפטר היא לא יכלה לשאת את הכאב שמילא את נפשה ואת נשמתה. המתח גרם לה לחלות במחלות רבות בו-זמנית. מאבקה הגיע לקיצו כשהיא נשמה את נשמתה האחרונה בבית החולים תל השומר ב-29 בנובמבר 2013. קשה להיפרד מהאנשים האהובים, אך חיי כל אחד מגיעים לקיצם. היא הייתה כמו אמא עבורי וזכרה והדרכתה יישארו חיים לנצח בלבי, ראשי ונשמתי.

     5 השנים ו-5 החודשים שביליתי אתה היו היקרים ביותר בחיי. למרות שהייתי שם על מנת לעבוד ולהרוויח כסף (שאכן הרווחתי, תמכתי כלכלית במשפחתי ואפשרתי חינוך טוב יותר לילדי), לא הרגשתי מעולם רחוקה מהבית, כפי שלאה אמרה פעם שאנחנו לומדים רק 10% באוניברסיטה ואת שאר ה-90% אנחנו לומדים בחיים, ולי התמזל מזלי ללמוד ממנה. אזכור אותה בכל צעד בחיי. רציתי לכתוב עליה ולהראות לה את הרשימה כשהיא הייתה בחיים, אך בקשה זו לא התגשמה. עכשיו, כשאני כותבת זאת, יש דברים רבים שאיני יכולה והייתי רוצה לכלול, למרות שאהבתם של קרוביה, חבריה ובמיוחד של בנותיה חיה וסימה דחפו אותי לכתוב. אשאר אסירת תודה לעד על האהבה והתמיכה העצומים שקיבלתי מזמן שהותי עם משפחה זו.

זה הסיפור של לאה וייס, שנכתב ע"י המטפלת שלה לִילָה שוּבֶּדִי (נפאל).













 
לייבסיטי - בניית אתרים